מהאשורים אל ההוגנוטים

בסוף השבוע האחרון קראתי מאמר מעניין ב'דבר' על האשורים. כן, האשורים שכבשו והחריבו את מדינת ישראל לפני כמעט שלושת אלפים שנה, הם היום עם קטן ונרדף בעיקר בצפון עיראק. נרדף על שום היותו נוצרי בין כל המוסלמים שמסביב.

קראתי, ומשום מה נזכרתי בהוגנוטים. את ההוגנוטים היכרתי בנסיעה בדרום צרפת, על הגבול הספרדי. הגענו לשם ממדריד, בדרכנו קצת יותר צפונה. הגענו אליהם במקרה. אישי חיפש מקום לינה, ופנה ללא-מעט כתובות. כולם לא טרחו לענות. מישהי בסוף ענתה, והציעה לנו לבוא. הגענו לבית חווה צרפתי אופייני. האמת היא שנסענו נסיעה ארוכה בין כרמים אינסופיים, די הלכנו לאיבוד, אך לבסוף הגענו.

המארחת הייתה מאד נחמדה, סיפרה לנו שהיא חייתה בפריז והתיידדה עם ישראלים. האמת היא שהחדר שבו התארחנו נראה לנו צרפתי רגיל עם המון צלבים, ואמבטיה מיושנת שצריכים לטפס אליה. עד שמתישהו היא פתחה את הפה, וסיפרה לנו שהיא הוגנוטית, וכולם בסביבתה הם הוגנוטים. ההוגנוטים הם פרוטסטנטים צרפתים שקמו כתנועה במאה ה-16. הם ידועים בביקורתם החדה כלפי הפולחן הקתולי עם כל הקדושים, התמונות והעליות לרגל. הם כמובן נרדפו על ידי הקתולים. והם מעולם לא היו יותר משני מיליון איש, לעומת עשרות מיליוני צרפתים קתולים.

הדרמה נמשכה עד המאה ה-17. אז, הוגנוטים רבים נמלטו מצרפת, בעקבות אלימות כלפיהם, בעיקר לבריטניה, הולנד שווייץ, גרמניה, ומושבות בריטניה בצפון אמריקה. אני פגשתי הוגנוטים שוב בברלין. בסוף המאה ה-17, הם היוו כ-20 אחוזים מתושבי ברלין. וזו אולי התשובה למי שתהה מדוע בברלין יש כל כך הרבה נשים יפות ואלגנטיות, לעומת הנשים הגרמניות בדרך כלל. כן, הדם ההוגנוטי כנראה משפיע.

המארחת שלחה אותנו למבצר בסביבה שידוע ממלחמות ההוגננוטים. באנו, ראינו הריסות בין קוצים, אנחנו די מכירים תמונות כאלה. ערב אחד גם אכלנו בעיר מבצר בשם לורד. אחרי כל אלה, סיפור ההוגנוטים נשאר חרות במוחי. כשביקרנו בברלין, הלכנו לכנסייה הוגנוטית ששרדה. היא הייתה פשוטה ויפה במיוחד.

אני זוכרת גם שהסתובבנו בסביבת החווה שלנו. חיפשנו חוויות, וראינו רק כרמים וכרמים לאין סוף. עם זאת, סיפור ההוגנוטים נשאר אצלי. במיוחד שקראתי שהם התמחו בבנקאות וכלכלה, וייסדו בנקים רבים באיזור ז'נווה. מזכיר לכם משהו? לי כיהודייה זה איכשהו נראה מוכר.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

השכונה העצובה שלי

לא חשבתי על זה בהיותי ילדה. חשבתי שמבוגרים מתנהגים ככה. אבל, היום, כשאני נזכרת בשכונה שלי, אני מבינה שהם היו מבוגרים אחרים. נתחיל בשכנים שלנו ממול וימינה. הם היו אנשים דתיים. לא פנאטיים, דתיים כמו פעם. היה להם משק ענקי. הם גידלו עופות, הייתה להם גם רפת. היו להם שטחי פלחה. היא הייתה לבנה ושמנה, באה ממשפחה של מתמטיקאים מוכשרים. הוא היה שתקן ונראה בער. אבל אולי הוא לא דיבר, כי הוא עבר פוגרום בלתי נסבל. אני, בכל אופן, לא התעמקתי בזה.

הייתי ילדה, אהבתי את עוגות השמרים שהיא הייתה אופה. אחותה הרווקה, שחייתה אתם ועבדה במשק, הייתה צנומה ושחומה כמו הבעל. הייתי חברה של הילדה עד לגיל בית הספר. אז הלכתי לבית ספר כפר מל"ל של הסוציאליסטים, היא הלכה לבית ספר רמתיים של הבורגנים. היו להם שלוש בנות. הבת הבכורה התחתנה עם דתי ממושב בעמק יזרעאל. אלה היו נישואים מאושרים. ואז, מלחמת ששת הימים, הוא נהרג. אני בטוחה שמשפחתו המשיכה לכבד אותה.

מצידה השני של הגדר שלנו שכנה משפחה לכאורה נורמלית. הוא היה נהג משאית, היא הייתה הזונה של רמתיים. לא זונה שלוקחת כסף, זונה כתחביב. בקייץ היא הסתובבה עם חזייה ועליה מטפחת. שלא תבינו שהיא הייתה חתיכה, היא הייתה שמנה ונפולה. היא כנראה הייתה מרוצה מהמצב. הוא שתק, לא זוכרת אותו אומר מילה.

חלפו שנים, הלכנו יום אחד לפלורנטין לקנות מנורה עומדת. ראינו משהו, ולא הצלחנו להחליט. הסתובבנו בשכונה, והגענו לרחוב שהיה נטוש לקראת שיקומו. לפתע, תפש את עיני משהו מוזר. בחלון הראווה שממול ראיתי המון גולגלות של עז. התקרבנו, וקראנו הקדשה לזכרה של הבת. כתבה אותה כת השטן, או משהו כזה. נשתלתי במקום.

בית אחריהם , שכנה בו משפחה נחמדה. האב התחיל בתור עגלון, והפך לבעל חנות נעליים. היו להם שלושה ילדים. הבת הבכורה, שהייתה מורה, נישאה לעולה חדש, ניצול שואה, מרומניה. סיפרו שהוא מכה אותה. היא הייתה אומללה, חלתה ומתה צעירה. הבן, שהיה חברי הטוב, למד להיות מורה להתעמלות. הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות.

כילד, הוא היה אנרגטי ונחמד. חבר ממש צמוד שלי. כמבוגר, הוא חי חיים מלאי צרות. בשלב מסוים הוא התגרש, ירש את חנות הנעליים של אביו ולא הצליח. סיפרו לי שהוא הפך לאלכוהוליסט. האמת, גם אימו הייתה שותה. אין לי מושג מה הסיפורים שהם הסתירו. הבת הקטנה לא התחתנה, או שהתחתנה והתגרשה. היא למדה באוניברסיטה בירושלים, והפכה למורה, היה לה ילד אחד. היא כנראה חיה חיים סבירים.

עוד משפחה בשכונה היה לה שטח אדמה ענקי. הוא עיבד אותו אחרי העבודה. בשעות העבודה, הוא היה פקיד בקופת חולים. הוא נהנה להתעלל ברופא המשפחה ניצול השואה. בתם השנייה, אחרי האח הבכור, נישאה לבחור נחמד מאד מהשכונה. למרות זאת, היא הייתה מוכת דיכאון. בתם הקטנה, המבוגרת ממני במעט, הייתה חברתי בימי בית הספר העממי. בתיכון  היא נשלחה לקיבוץ, למדה כלכלה, וככל הידוע הצליחה. אבל אחותה הגדולה סיפרה לי, שבן שלה התאבד.

אני לא יודעת, לא נראה לי שבכל השכונות מתפתח סיפור כזה. נדמה לי, שכל הורינו היו ניצולי פוגרומים, אנשים שאיבדו את משפחתם בשואה. על כן הם לא שמחו, הפכו להיות אנשים מופנמים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

שמע ישראל

צ'יצ'ו מואיז, הלא הוא דוד משה, דודו של אישי ואישה של טנטה סולטנה, נולד בבולגריה בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה. בראשית העשור השני של המאה העשרים, הוא גויס למלחמת הבלקן.

וכאן אני חייבת להקדים ולומר מהי מלחמת הבלקן. למעשה, היו שתי מלחמות בלקן. במלחמת הבלקן הראשונה, ב-1912, האימפריה העותומאנית נלחמה נגד קואליציה של בולגריה, סרביה, יוון ומונטנגרו. מדינות הבלקן הקטנות ניצחו, וגרשו את התורכים מגבולן. בולגריה זכתה בחלק ניכר מהשטח הכבוש. במלחמת העולם השנייה, ב-1913, הצטרפה רומניה, ועם האימפריה העותומאנית, סרביה, יוון ומונטנגרו  הן נלחמו נגד בולגריה. בולגריה הפסידה במלחמה זו במידה רבה, ואיבדה את רוב השטחים שהיא כבשה במלחמה הראשונה.

דוד מואיז נלחם בשתי המלחמות, אבל הסיפור שלו מתייחס למלחמה השנייה, דהיינו המלחמה של בולגריה נגד כל שכנותיה. לילה אחד הוא נשלח לרגל במחנה האויב הרומני. הוא התקדם בבטחה, עד שמולו הוא ראה דמות חייל מהמחנה הנגדי. דוד מואיז קפא במקומו ואמר "שמע ישראל", ואז הוא ראה את החייל האוייב עומד ואומר "שמע ישראל". שני האויבים הודו לאלוהי ישראל, התיישבו יחד ועישנו סיגריה. ואז, כל אחד מהם הלך לדרכו, והמציא את הסיפור שלו למפקדיו.

כתבתי את הסיפור הזה, ונזכרתי בשורה משירו של טשרניחובסקי "ולאור ברק הירייה איש אחיו הכירו". בדקתי, והוא מספר על אותה מלחמת בלקן – מלחמה בין תורכיה לשכנותיה. למעשה, זו צריכה להיות מלחמת הבלקן הראשונה. משפחה יהודית מסלוניקי שולחת בבכיות את בנה המתנדב למלחמה. ובקרב הם יורים "איש באחיו". האם זה אחיו באמת, או אחיו היהודי. מהשיר לא ברור, ומה זה חשוב.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

מתגעגעת לתכנון כלכלי

 לא, אני לא מתכוונת לתכנון בסגנון משרד התעשייה והמסחר, דצמבר 1981. תכנון שבו קבענו כי בשנת 1990 יעבדו בדימונה 10 אנשים בענף הנייר, ו-15 בענף הדפוס. אני מתכוונת לתכנון בסגנון אחר, אם כי היום אני כבר לא בזה לתכנון ההוא. אני מבינה שאולי לתושבי דימונה היה חשוב לדעת כי מישהו בממשלה חושב על איפה הם יעבדו. זה אומר כי למישהו בממשלה היה אכפת.

להמשיך לקרוא

עוד פוסט ניסיון

עוד פוסט ניסיון אחד.

פוסט ניסיון

חייבת לנסות כדי להבין משהו.

הרגולציה תחזור

אני קובעת. איך אני יודעת? משום שבסוף 2023 היו בישראל 1.252 מיליון בני 65 פלוס. מתוכם, 551 אלף איש בגיל 75 ומעלה. אלה האנשים שלא תמיד מסתדרים עם תרגילי הטלפון והאינטרנט המתוחכמים. איך אני יודעת? כי אני נמצאת שם.

להמשיך לקרוא

סינדרום הדף הלבן

קראתי על זה. מעולם לא חוויתי את זה. היום, למשל, התכוונתי לכתוב על תכנון, במיוחד תכנון כלכלי. אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת להתרכז.

להמשיך לקרוא

גרמניה? בלי ירקות

  זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה  אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.

להמשיך לקרוא

שוודיה אהובתי

לא יודעת מדוע נזכרתי פתאום. זה היה כמעט לפני 40 שנה. נסעתי לחו"ל, הנסיעה היחידה שלי במשרד התעשייה והמסחר. היא אורגנה על ידי שני אנשים יקרים, מנהלי הספרייה לחקר שווקים במשרד. כן, ספרייה לחקר שווקים פעלה בתל אביב לשירות היצואנים, קשה להאמין עכשיו. שני מנהלי הספרייה היו אנשים משכילים. לאחד מהם היה דוקטורט בכלכלה. אני זוכרת אותם עד היום בהערכה ותודה. אם כי, אני לא זוכרת את שמותיהם.

להמשיך לקרוא